לפני כשנה וחצי פוטַר תומר מעבודתו כרואה חשבון. במשך זמן זה הצליח למצוא עבודות לתקופות קצרות פה ושם, כשביניהן מצא את עצמו מובטל שוב ושוב. הזמן הפנוי הרב מדי שעמד לרשותו, יחד עם מצבו הכלכלי שהתדרדר, השפיעו על מצב רוחו. מצב רוחו השפיע על מצבו החברתי, ומצב זה השפיע עוד יותר על מצב רוחו. הניסיונות החוזרים ונשנים למצוא עבודה דיכאו אותו מאד.
תומר התייעץ עם חברים, עם בני משפחה ועם מאמנים ומטפלים, "ללא תוצאות בשטח", כמו שהגדיר זאת. היכן, אם כן, נמצא הפתרון למצבו?
הוא הגיע למסקנה שעדיין לא פנה לאנשים הנכונים. עליו לחפש את איש המקצוע הנכון, שיש לו הסיכויים הגבוהים ביותר לסייע לו. מתוסכל מהתייעצויותיו הקודמות שלא נשאו פרי ומהכסף הרב שכבר הוציא על יועצים שונים, הוא פנה לחפש איש מקצוע מומחה שיעזור לו לצאת ממצבו ולמצוא תעסוקה מתאימה. החיפוש לווה בחששות לגבי עצם הסיכוי שיימָצֵא האדם הנכון להתמודד עם אתגר גדול כשלו, ולגבי הכסף הרב שהוא עוד עלול להוציא על יועצים נוספים עד שיימצא היועץ הנכון.
קל למדי להזדהות עם תחושותיו של תומר. המציאות היא אכן כזו שאין אף אדם שדווקא בידיו יש וודאות שיימצא הפתרון למצבו.
חלק אחד של הפתרון נמצא במציאת תעסוקה מתאימה. יתכן מאד שלבסוף יהיה זה דווקא חבר של חבר שבדיוק יספר על משרה שהתפנתה במקום עבודתו, ויציע שאולי היא יכולה להתאים לתומר. החלק השני של הפתרון נמצא בעזרה שיתן איש מקצוע לתומר בהבנת הגורמים המעכבים את מציאת העבודה שלו. תהליך כזה יכול לקחת זמן מסוים – לא מפני שיקח לאיש המקצוע זמן רב כל כך להבין את הגורמים המעכבים, כמו מפני הזמן שיכול לקחת לתומר (כמו לכל אחד מאיתנו) ליישם את השינויים המתבקשים בהתנהלותו ובמחשבותיו.
מה עליו לעשות בינתיים?
תומר הוא איש מעשה. מבחינתו "תוצאות" מתחילות ומסתיימות "בשטח". אם הוא מצא עבודה הרי שהיו לכל ההתייעצויות שלו תוצאות. אם לא מצא – אין תוצאות. מספר כה רב של יועצים ללא תוצאות "בשטח" מלמד שהוא פיספס כנראה משהו בדרך. שום דבר לא השתנה במחשבותיו ובהתנהלותו (שהרי איך הוא יכול להרשות לעצמו לעשות תהליך פנימי עכשיו? זה לוקח זמן רב והוא הרי צריך עבודה מיד!)
תחילה כדאי לו להבין שמצב רוח אינו קשור לנסיבות חיצוניות. מצב רוחנו תלוי בעצמנו ובמחשבותינו, ולא במציאות הסובבת אותנו. הוא תלוי בפרשנות שלנו את הנסיבות, ולא בנסיבות עצמן.
דמיינו לכם אדם שנתקף מחלה שאינה פשוטה (חלילה), והוא צריך לשנות במידה רבה את אורח חייו עד שיירפא. הוא לא יכול להכתיב את אורך המחלה. הוא יכול לעשות מה שבאפשרותו כדי לרפאה, ויכול לקבל תובנות חדשות על עצמו ועל החיים בעקבותיה. ההבדל במצב הרוח בין שני אנשים החולים באותה מחלה, בעלי נסיבות דומות (משפחה תומכת, מצב כלכלי דומה וכו') יהיה טמון במידת הקבלה של האחד את המציאות ויכולתו לחיות בכל זאת את ההווה, לעומת מחשבתו של השני ש"זה לא תקין. מחלה צריכה להיות דבר קצר. זה לא תקין להוציא אותי מאורח החיים הרצוי לי לזמן כה ארוך".
מי אמר שכך? מי אמר שאין זה "תקין"?
תומר צריך להמשיך להתמקד במציאת עבודה, אך עליו לעשות זאת במקביל להבנה שאין לו שליטה על מתי זה יקרה, במקביל לחשיבה על מה זה בא להגיד לו, ובמקביל לכך שימשיך לחיות את ההווה ולא את העתיד. ההווה של חייו נדחה כרגע מפני שהוא ממוקד במה ש"צריך לקרות" ועוד לא קרה.
כל דבר שמצער או מתסכל או מרגיז אותנו מבוסס על הנחה מסוימת שאותו הדבר מתנהל "לא נכון". את ההנחה הזו כדאי לבחון בכל פעם שמשהו מצער או מרגיז אותנו. נוכל לחשוב: מהי ההנחה שעליה מבוסס הצער שלי? איזו עוד מחשבה אפשרית? מה אם נחשוב שמה שקורה עכשיו הוא בדיוק מה שכן צריך להיות?
התפיסה הזו, יחד עם המשך חיפוש, תוך כדי שאנו ממשיכים לחיות את ההווה, לקבל, להתבונן וללמוד, יביאו את העבודה הבאה של תומר בסופו של דבר כמעט מעצמה.
