זהו סיפור אמיתי על ארבע נשים. רק השמות וכמה פרטים קטנים שונו למניעת זיהוי.
שושנה בת 49, עובדת כמוכרת בחנות מתנות. לפני כן עבדה כמזכירה בחברת ביטוח, עד שבעלֵי המשרד עברו למקום מגורים מרוחק, שם פתחו את משרדם החדש. בהכשרתה היא קלינאית תקשורת, אבל זמן לא רב לאחר לימודיה החליטה שהתחום לא מתאים לה.
שרית בת 45. היא עובדת כיועצת ומתכננת פיננסית. אל מקצוע זה היא הוכשרה במשך כשנה, וקבלה תעודת הסמכה של הרשות לניירות ערך. לפני כן עבדה במשרד העוסק במשאבי אנוש לאחר שהוכשרה לכך בקורס בן שמונה חודשים, ולפני כן עבדה כעורכת לשונית, בהמשך לתואר שלמדה בלשון ולתעודה שקבלה בעריכה לשונית.
שתיהן עברו כברת דרך מקצועית. לשתיהן יש עבודה. לשושנה אין מקצוע מסוים מאז עזבה את מקצועה הראשון אך יש לה ממה להתפרנס. לשרית יש מקצוע חדש אותו רכשה לאחר שני המקצועות הקודמים שבהם עסקה, ובמסגרתו היא עובדת.
מה שהביא אותן למקומות שונים היה ההבדל בחיפוש. שושנה אשה פרקטית. כאשר לא רצתה יותר לעסוק במקצועה הראשון, ואחרי שהפסיקה לעבוד במשך כמה שנים בעקבות לידת הילדים, החליטה לחזור למעגל העבודה מתוך הצורך לעזור בפרנסת המשפחה. הצורך בכסף היה מיידי, ושושנה חיפשה עבודה שתוכל להתחיל לעבוד בה בהקדם האפשרי בעזרת כישוריה הקיימים ומבלי להצטרך להוציא זמן על לימודים נוספים.
שרית אף היא אשה פרקטית מאד בתחומים מסוימים של חייה, אולם בכל הקשור לעבודה מתגמד אצלה הצורך בכסף לעומת הצורך להיות מחוברת לעבודה שהיא עושה. היא אינה יכולה לדמיין את עצמה עושה עבודה כלשהי "רק" כדי להרוויח כסף. העבודה חייבת להיות משהו שהיא אוהבת לעשות. עיסוקה צריך להיות משהו שמשמעותי לה ומתחבר לערכיה, אחרת אין סיכוי שתחזיק בו מעמד זמן רב. חשוב לה להתמחות בתחום מסוים ולהיות בעלת מקצוע והיא אינה יכולה להסתפק בהיותה אשה עובדת בלבד. משום כך מצאה שושנה עיסוק שאיפשר לה להביא כסף נוסף למשפחתה, ומשעברו השנים והיא הוצרכה למצוא עיסוק חדש עברה לעבודה הבאה שהסתדרה לה. שרית, שהצד החזק אצלה הוא הצד האידיאליסטי, למדה מקצוע חדש והחלה לעסוק בו.
מלכה, בת 48, היא אמנית בנשמתה. היא אוהבת ליצור יצירות בעץ, מתכת ובד, ואוהבת ללמד אמנות. בחצי השנה האחרונה היא מחפשת עבודה בתחומה. מצבה הכספי של משפחתה דחוק, אבל מלכה לא מרגישה מסוגלת להיות מזכירה או מנקה או משהו אחר שיפרנס אותם בינתיים "רק" מפני שהם צריכים כסף. היא יודעת שלא תחזיק מעמד בשום עבודה מסוג זה. היא חייבת להיות מחוברת לעבודתה. היא אינה יכולה לעשות משהו שלבה לא נותן לה. היא הגיעה אלי בהמלצתה של חברה משותפת – רחל, שביודעה את מצבה הכספי של מלכה ואת תסכולה, שלחה אותה אלי במחשבה שאוכל לכוון אותה לכיוונים אחרים שבהם תמצא אולי עבודה ביתר קלות.
היה ברור לגמרי לאורך כל התהליך שהכיוון שאליו מחוברת מלכה בכל נימי נפשה הוא האמנות שלה. רחל לא הבינה את אי יכולתה של מלכה לעסוק במשהו אחר. רחל פרקטית מאד וברור לה שאם צריך פרנסה אז עושים כל מה שאפשר כדי להשיגה.
ומה השורה התחתונה? אין פה הצדעה לפרקטיים שבינינו בבחינת "זו הדרך הנכונה". אלוקים ברא כל אחד מאתנו אחרת. למרות שלאנשים הנוטים להיות מאד מעשיים מבחינת פרנסה זה נראה מובן מאליו שבזמנים מסוימים יש להסתפק בכל פרנסה, הרי שיש אנשים שאצלם צד הרוח, הנשמה והאידאל חזק יותר. הם אינם מסוגלים לעבוד בעבודות שאינם מחוברים אליהן.
וזה בסדר. אלו נהנים מחיבור למציאות המעשית, החומרית, שהיא חלק בלתי נפרד מהיותנו בעולם הזה, ואלו נהנים מחיבור עמוק לאמת שלהם, שמביא אותם למקומות טובים בתחומים שונים של התנהלותם בחיים. סוג אחד של התנהלות הביא את שושנה לסיוע רצוף בפרנסת משפחתם. סוג אחר של התנהלות הביא את שרית למקום שמאפשר לה הרבה יותר סיפוק והרבה פחות תחושת החמצה, שהיתה עלולה להיות מנת חלקה. עם כל החסרונות האפשריים בכל אחת מהדרכים – כל אחת הגיעה למקום המתאים לה ביותר.
