יש אנשים שיש להם חלום.
קראתי על אנשים שחלמו להיות שחקנים. פגשתי אנשים שחלמו להיות רופאים. שמעתי על אנשים שחלמו להיות זמרים. ויש גם אנשים שחולמים לנסוע מסביב לעולם, או להיות עשירים, או חלומות אחרים.
יש אנשים שחושבים וחולמים בגדול.
אדם אחד חושב: אני רוצה להקים רשת של סופרמרקטים. הוא רואה בדמיונו את הכסף שיגייס לסופרמרקט הראשון שיקים. הוא רואה בדמיונו את הסופרמרקט קם. הוא כבר יכול לראות בעיני רוחו את הסופרמרקט הבא אחריו ואת הבאים אחריהם. הוא יודע בלבו את הצבעים שירכיבו את הלוגו של הרשת שלו. והרשת אכן קמה. החשיבה והדמיון שלנו הם אנרגיה שגורמת לדברים לפעול.
אדם אחר חושב: אולי אני אקים חנות מכולת כדי להתפרנס?! זה לא חלום מיוחד. הוא פשוט רוצה להתפרנס ומהרהר בכמה אפשרויות. גם בתחומים אחרים המלה "חלום" גדולה עליו. השאלה "מה התשוקה שלך?" מכניסה בו אי שקט. "חלום"? "תשוקה"? – שום דבר הוא לא בגדר חלום כל כך גדול.
מה קורה בבחירת מקצוע כשאין חלום?
כשאין לנו תשוקה למשהו, וכל מקצוע שיכול להתאים הוא רק בגדר אפשרות שצריך לשקול, צצים כל מיני חסרונות שגורמים לנו התלבטות – בשל חוסר נוחות ("אני לא מעוניין עכשיו בלימודים ממושכים", "לא מתאים לי להיות עצמאי", "זה לא מספיק מגוון") ובשל אי הוודאות לגבי תוצאות ההחלטה בעתיד ("האם באמת אוהַב את זה?"). התשוקה והחלום הם גורם מניע חזק, המאפשר התלהבות מעשייה כלשהי, ומאפשר ראיית הקשיים המתלווים אל העשייה הזו כקטנים יותר.
בהעדר תשוקה עלינו למצוא גורם מניע אחר. הגורם הזה הוא התחברות ל"רָצון" במקום ל"חָלום". "רצונות" הם עַם קטן יותר מ"חלומות", אבל הם "עַם" חשוב. היכולת להגדיר מה אני רוצה לתת מעצמי לאנשים, או איזו יכולת שלי הייתי הכי רוצה להביא לידי ביטוי, או איזה דבר שאני אוהב לעשות הייתי הכי רוצה ליישם בעבודתי, מאפשרת בחירה בהרגשה טובה. מלת המפתח היא "להתחבר". זה לא חייב להיות התחברות לחלום. אפשר להתחבר לרצונות או להעדפות או לערכים שלנו. נכון, לפעמים אנחנו עדיין צריכים לזהות אותם, וזו מהותה של הכוונה לבחירת מקצוע.
לפני זמן מה ניצלתי הזדמנות שבה שוחחתי עם חברה, מאמנת אישית במקצועה, כדי לשאול אותה לדעתה. "בדרך כלל התשוקה מניעה אותנו", היא אמרה. "היא מגבירה את הרצון לעשות דברים, עוזרת לנו להתחבר מהלב למה שאנחנו עושים ולעבור את הקשיים בדרך. לכן כדאי קודם להתחבר לחזון שבתוכנו".
ואם אין "חזון" ו"תשוקה"?
"אפשר גם ההיפך", היא אמרה, "אבל זו הדרך הארוכה יותר".
זה נהדר כשההתלהבות באה לפני העשייה. ושכאין הדבר כך – תבוא העשייה לפני ההתלהבות. אחד משני דברים יקרה: אנו נתלהב ממה שאנחנו עושים לאחר שנכנסנו לאותה עשייה (שאותה בחרנו על פי קירבתה למאפיינים ולערכים שלנו), או נראה שיש באותה עשייה אלמנטים מסוימים שאנחנו אוהבים ואלמנטים אחרים שלא, ואז תאפשר לנו אותה ההתנסות לקבל החלטה מבוססת יותר בהמשך.
רק לזכור: להתחבר לגורם המניע שבתוכנו, או לעבור באהבה את המסע שלנו.
